הנה שוב האביב בפתח.שוב הימים מתארכים והשמש חמה. פרחים לבנים וצהובים מקשטים את מדשאות אוקספורד וליד הנהר, כמדי שנה , רואים ארנבונים מקפצים ממקום מחבואם. והנה שוב אותם געגועים ואותם שירים. שירי יום הזיכרון.
כשאני שומע את נורית גלרון שרה שעצוב למות באמצע התמוז, אני רוצה לומר לה: את יודעת, תמיד עצוב למות. גם בתחילת חשון או בסוף אלול. אמנם זו לא העונה בה האפרסקים בשפע, אבל אולי זו עונת הפריחה בגליל, או עונת הקרמבו בסופרמרקט. או סתם עונה יפה. אילן חזיזה נהרג באמצע ניסן. גם באמצע ניסן עצוב למות. ועוד בגיל 19.
את אילן היכרתי בכיתה ח' בביה"ס אוסטרובסקי, ברעננה. היינו שנינו בכיתה ט3 של נירה מנדלסון. לא היינו שנינו מאותו הכפר, אבל גדלנו באותה מושבה. לא היתה לנו אותה בלורית שיער וגם לא אותו חיתוך דיבור כי לי היה מבטא זר. החיים לא תמיד מתחרזים כמו שיריה של נעמי שמר. אבל, כמו בשיר, אילן נמצא מעבר לגדר ־ מעבר לגדר בית העלמין של רעננה. כבר 17 שנה שהוא מעבר לגדר.
חזרתי לפני כמה שבועות אל אותה מושבה בה גדלנו. היא כבר לא מושבה אלא עיר גדולה, עם רמזורים וקניונים, אבל למי שגדל ברעננה של שנות ה80־ היא תמיד תצטייר בעיניו כמושבה עם בתים פרטיים,שבילי עפר, לולים ופרדסים.
הלכתי לי לאורך רחוב קלאוזנר,ושם, בסוף הרחוב, נכנסתי דרך השער הראשי, אל בית העלמין הישן. אל עבר לגדר.
אבנים אבנים. שורות שורות. ושקט.
פסעתי לכיוון החלקה הצבאית, ושם נעמדתי מול האבן הנושאת את שמו, ונזכרתי.
ממקומות רחוקים הזכרונות שבו. אירועים מן העבר, קולות וצבעים, שמות ופרצופים. פרטים קטנים חזרו מנבכי השיכחה. הנה אנחנו שוב בתלבושת אחידה, שוב מעבירים פתקים באמצע שיעור, שוב יושבים על הברזלים מחוץ לבית הספר. והמנהל, קורנגרין, שוב מאיים על מי שנתפס מעשן.
אלוהים, אומר יהודה עמיחי, מרחם על ילדי הגן. אבל ב 1987 כבר לא היינו ילדי הגן. גם לא ילדי בית הספר. היינו חיילים בצה"ל. ועל הגדולים לא ירחם. ואכן, חייו של אילן נגמרו באש אר.פי.ג'י, בלבנון ,באמצע חודש ניסן, ללא רחמים. הוא נהרג בלבנון, בשדות זרים, שנה לאחר שראש הממשלה הכריז שצ"הל יצא מלבנון.
מי מאיתנו יכול לשכוח את היום ההוא?
הייתי בשמירה באותו לילה. לאחד החיילים היה טרנזיסטור דלוק. באמצע שיר, מבזק. תקרית בלבנון. הקריין מקריא את שמות ההרוגים. ופתאום אני שומע: אילן חזיזה מרעננה. קשה היה לקלוט את זה. שבוע לפני־כן פגשתי אותו במרכז העיר. פיטפטנו והוא סיכם: החיים על הקנטים. צחקנו שנינו..
עכשיו לא צוחקים.
למחרת הגענו לכאן הישר מהיחידות.טירן, ורדית, שי־לי, רונן...כמעט כל השכבה. הכומתות האדומות, החומות והירוקות התערבבו אחת עם השנייה. חיילים צעירים ונבוכים, התקבצנו, המומים. פגשת מחזור עצובה.
טלי טיומקין נזכרה איך יום אחד הגננת הסבירה לילדים ש'אילן' משמע עץ ושהעץ מסמל חיים, כי הוא חזק, נושא פרי וחי לאורך זמן רב.
רונן שאל:"בשביל מה למד כל כך קשה לבגרויות. הרי לא צריך בגרות בשביל למות."
הוריו הלכו מאחורי הארון. כפופים. אביו קרא בקול שבור "אל מלא רחמים" ואני לחשתי לעופר "איזה אל? איזה רחמים?"
הזמן עובר. שבע עשרה שנה. יצאנו מלבנון, נכנסנו לשטחים, בנינו חומה, תלינו תקוות.
ולאורך אותה תקופה, השורות כאן התארכו. התרבו. והשמות מוכרים. הנה ממול, קברו של דניאל מילר, שנהרג 'בליל הגילשונים' אשר, יש אומרים, היה לאות פתיחת האינתיפאדה הראשונה בשטחים. רועי דומב נמצא ליד־ נהרג בהר דב. על קבר אחר רשום שמה של שלומית בן־יאיר, אשר, יותר מביתו של יא־יא היא היתה עבורינו אחותו של דידי, שנהרגה בתאונת מסוק.שורות שורות. נערים ונערות. וכעת חייהם מסוכמים באותיות דפוס על אבן שיש. שמות ואבנים.
שבע עשרה שנה חלפו מאז אותו אביב, יום לוהט של אמצע ניסן ־ יום מותו של אילן.
כמו שכתבה לאה גולדברג, ב"חמסין של ניסן", כאן ,"לאבן קול של לב פועם, ולדממה עיניים של ילדה" ואני נזכר באיריס, אחותו, העומדת מול הקבר הטרי, מסרבת להאמין שלא תראה עוד את אחיה.
החשבון הוא קשה, המחשבות מפותלות. מה למדנו? אילו מסקנות היסקנו? מה היו אומרים אותם ילדים שלא זכו לגדול? הלנצח נוכל חרב?
הנה שוב האביב בפתח.שוב הימים מתארכים והשמש חמה...הכל חוזר. וכמדי שנה אני נזכר באותו אילן אשר את צילו לא פרש, ואת פיריו לא נתן.
כשאני שומע את נורית גלרון שרה שעצוב למות באמצע התמוז, אני רוצה לומר לה: את יודעת, תמיד עצוב למות. גם בתחילת חשון או בסוף אלול. אמנם זו לא העונה בה האפרסקים בשפע, אבל אולי זו עונת הפריחה בגליל, או עונת הקרמבו בסופרמרקט. או סתם עונה יפה. אילן חזיזה נהרג באמצע ניסן. גם באמצע ניסן עצוב למות. ועוד בגיל 19.
את אילן היכרתי בכיתה ח' בביה"ס אוסטרובסקי, ברעננה. היינו שנינו בכיתה ט3 של נירה מנדלסון. לא היינו שנינו מאותו הכפר, אבל גדלנו באותה מושבה. לא היתה לנו אותה בלורית שיער וגם לא אותו חיתוך דיבור כי לי היה מבטא זר. החיים לא תמיד מתחרזים כמו שיריה של נעמי שמר. אבל, כמו בשיר, אילן נמצא מעבר לגדר ־ מעבר לגדר בית העלמין של רעננה. כבר 17 שנה שהוא מעבר לגדר.
חזרתי לפני כמה שבועות אל אותה מושבה בה גדלנו. היא כבר לא מושבה אלא עיר גדולה, עם רמזורים וקניונים, אבל למי שגדל ברעננה של שנות ה80־ היא תמיד תצטייר בעיניו כמושבה עם בתים פרטיים,שבילי עפר, לולים ופרדסים.
הלכתי לי לאורך רחוב קלאוזנר,ושם, בסוף הרחוב, נכנסתי דרך השער הראשי, אל בית העלמין הישן. אל עבר לגדר.
אבנים אבנים. שורות שורות. ושקט.
פסעתי לכיוון החלקה הצבאית, ושם נעמדתי מול האבן הנושאת את שמו, ונזכרתי.
ממקומות רחוקים הזכרונות שבו. אירועים מן העבר, קולות וצבעים, שמות ופרצופים. פרטים קטנים חזרו מנבכי השיכחה. הנה אנחנו שוב בתלבושת אחידה, שוב מעבירים פתקים באמצע שיעור, שוב יושבים על הברזלים מחוץ לבית הספר. והמנהל, קורנגרין, שוב מאיים על מי שנתפס מעשן.
אלוהים, אומר יהודה עמיחי, מרחם על ילדי הגן. אבל ב 1987 כבר לא היינו ילדי הגן. גם לא ילדי בית הספר. היינו חיילים בצה"ל. ועל הגדולים לא ירחם. ואכן, חייו של אילן נגמרו באש אר.פי.ג'י, בלבנון ,באמצע חודש ניסן, ללא רחמים. הוא נהרג בלבנון, בשדות זרים, שנה לאחר שראש הממשלה הכריז שצ"הל יצא מלבנון.
מי מאיתנו יכול לשכוח את היום ההוא?
הייתי בשמירה באותו לילה. לאחד החיילים היה טרנזיסטור דלוק. באמצע שיר, מבזק. תקרית בלבנון. הקריין מקריא את שמות ההרוגים. ופתאום אני שומע: אילן חזיזה מרעננה. קשה היה לקלוט את זה. שבוע לפני־כן פגשתי אותו במרכז העיר. פיטפטנו והוא סיכם: החיים על הקנטים. צחקנו שנינו..
עכשיו לא צוחקים.
למחרת הגענו לכאן הישר מהיחידות.טירן, ורדית, שי־לי, רונן...כמעט כל השכבה. הכומתות האדומות, החומות והירוקות התערבבו אחת עם השנייה. חיילים צעירים ונבוכים, התקבצנו, המומים. פגשת מחזור עצובה.
טלי טיומקין נזכרה איך יום אחד הגננת הסבירה לילדים ש'אילן' משמע עץ ושהעץ מסמל חיים, כי הוא חזק, נושא פרי וחי לאורך זמן רב.
רונן שאל:"בשביל מה למד כל כך קשה לבגרויות. הרי לא צריך בגרות בשביל למות."
הוריו הלכו מאחורי הארון. כפופים. אביו קרא בקול שבור "אל מלא רחמים" ואני לחשתי לעופר "איזה אל? איזה רחמים?"
הזמן עובר. שבע עשרה שנה. יצאנו מלבנון, נכנסנו לשטחים, בנינו חומה, תלינו תקוות.
ולאורך אותה תקופה, השורות כאן התארכו. התרבו. והשמות מוכרים. הנה ממול, קברו של דניאל מילר, שנהרג 'בליל הגילשונים' אשר, יש אומרים, היה לאות פתיחת האינתיפאדה הראשונה בשטחים. רועי דומב נמצא ליד־ נהרג בהר דב. על קבר אחר רשום שמה של שלומית בן־יאיר, אשר, יותר מביתו של יא־יא היא היתה עבורינו אחותו של דידי, שנהרגה בתאונת מסוק.שורות שורות. נערים ונערות. וכעת חייהם מסוכמים באותיות דפוס על אבן שיש. שמות ואבנים.
שבע עשרה שנה חלפו מאז אותו אביב, יום לוהט של אמצע ניסן ־ יום מותו של אילן.
כמו שכתבה לאה גולדברג, ב"חמסין של ניסן", כאן ,"לאבן קול של לב פועם, ולדממה עיניים של ילדה" ואני נזכר באיריס, אחותו, העומדת מול הקבר הטרי, מסרבת להאמין שלא תראה עוד את אחיה.
החשבון הוא קשה, המחשבות מפותלות. מה למדנו? אילו מסקנות היסקנו? מה היו אומרים אותם ילדים שלא זכו לגדול? הלנצח נוכל חרב?
הנה שוב האביב בפתח.שוב הימים מתארכים והשמש חמה...הכל חוזר. וכמדי שנה אני נזכר באותו אילן אשר את צילו לא פרש, ואת פיריו לא נתן.
הכותב חי באוקספורד, אנגליה.
3 comments:
שלום. למרות שעברו כבר למעלה מ-3 שנים מאז פירסמת את הכתבה על אילן חזיזה ז"ל. החלטתי לכתוב לך בתקווה שתקרא את זה ותענה לי. שמי יורם דיירי ואני גר בראשל"צ. הכרתי את אילן בערך שבועיים לפני שהוא נהרג. אני שירתתי בעורב גבעתי ואילן החזיק איתנו במוצב "טייבה" קו עם צוות הטנק שלו.עברתי דירה לא מכבר ועשיתי סדר בדברים הישנים שלי ומה שמצאתי החזיר אותי 25 שנה לאחור.לצערי הייתי בין הראשונים שניגשו לאילן ולרונן אילון מפקד הטנק מייד אחרי שטיל האר.פי.ג'י פגע בצריח של הטנק. רונן היה כבר מת ואילן גסס. ניסיתי לטפל באילן כמיטב יכולתי אך פציעתו הייתה קשה מאוד. עשיתי מה שצריך לאחר שהיבנו שאילן מת, שברתי את הדיסקית שלו ולקחתי את תעודת השבי שלו שהייתה מוכתמת בדמו. ועכשיו מצאתי אותה בין שאר הדברים הישנים שלי. את אותה תעודה מוכתמת בדם של אילן. ואני שכחתי ממנה בכלל.ואז חיפשתי בגוגל פרטים על אילן שלא היכרתי כל כך טוב.ומצאתי את הכתבה שלך. אני זוכר את אותו לילה ארור בבירור כל כך , היינו במארב בציר בנקודה שנקראה "מתג 42" ואילן וחבריו לצוות איבטחו אותנו עם הטנק שלהם כשנפתחה עלינו אש משני מחבלים שהתמקמו שם קודם וארבו לנו.בחקירה מאוחרת יותר התברר שכל הצוות שלי שכב במארב על מטען ענק במשקל 50 ק"ג שהיה טמון מתחת לאדמה והיה מחובר בכבל חשמלי למתקן הפעלה שהיה בידי המחבלים. אילן שהיה הנהג חרש לפני שהתמקמנו עם זחלי הטנק את האיזור בו שכבנו וקרע את כבל ההפעלה. מה שמנע מהמחבלים להפעיל את המטען ולהרוג את כולנו. אילן הציל את חייהם של 14 חיילים באותו לילה. אך שילם בחייו. מאז בכל פסח אני נזכר באותם בחורים נהדרים שנהרגו ב-10.4 כמה ימים לפני ערב פסח. ימים בודדים לאחר מכן נהרג חבר קרוב שלי בשם דרור משה מטבריה. כפי שאמרתי לך לא הכרתי את אילן טוב חוץ מלשתות קפה ביחד ולפטפט כמו בני 19 רגילים. אשמח לשמוע ממך. שלך בברכה. יורם דיירי
יורם שלום, התרגשנו מאוד לקרוא את תגובתך. נשמח מאוד אם תצור אתנו קשר תמיר ואיריס חזיזה אחים של אילן היקר. 050-6621524,050-9767677.
אורי ויורם שלום, זו איריס אחותו של אילן. רציתי להודות לשניכם. בערב יום הזכרון הייתי בביתי שבראש פינה . חזרתי מטיול עם הכלבה . . עלו בי מחשבות. איך סגרתי את הכאב כדי להמשיך לחיות. חשבתי איך במהלך השנים הזכרונות מתמעטים.. הייתי לבד בבית באותו הזמן. אין לי טליויזיה כך שלא ראיתי תכניות של יום הזכרון השירים העצובים ברדיו עשו את שלהם. משום מה החלטתי לראות מה יעלה אם אקליד בגוגל אילן חזיזה ואז ראיתי את הסיפור של אורי וזה ממש רגש אותי. וגם את הסיפור שלך יורם. שהיו שם דברים שלא ידעתי. כמו שהוא הציל 14 חיילים. היכ עצוב לי לקרוא אך גם משמח. ואני זוכרת שיורם התקשר אלינו כמה זמן אחרי שזה קרה. הוא דבר עם אמא שלי.. יורם אני מזמינה אותך לבקר אותנו בראש פינה . להכיר אותי ואת בעלי . אני חושבת שהכל בהשגחה ואולי היו צריכות לעבור עשרים וחמש שנה כדי שנוכל לדבר בלי שזה יהיה יותר מדי כואב לשמוע או לספר. מתוך הדברים שלכם אני שומעת בברור איך על כל אחד מאיתנו זה השפיע באופן חזק. אורי, אני מזמינה אותך כמובן גם. כשתהיה בארץ.. האימייל שלי הוא irisponsible@gmail.com
Post a Comment