רינת צפריר הלפרין



רינת צפריר הלפרין
1965-2013







מילות פרידה

כשאני חושב על אחותי רינת אני מייד חושב על Mr Bean, על שוקולד ועל ספונג'ה עם שירי ABBA ברקע. אני חושב על חנויות של דולר המוכרים כל מיני שמונצס: על תרגומים מילוליים מעברית לאנגלית, כגון how was? – איך היה? ועל צרפתית הבנויה מפעלים בהווה בלבד.

אני נזכר בשמות חיבה בם נהגה לכנות אותי: קאלימרו, אורינוקו.
אני רואה מול עיניי חביתה עם קטשופ – הארוחה האהובה עלייה.
מה עוד עולה ברוחי כשאני נזכר ברינת? אני זוכר מפגשים באירופה – בייחוד את הטיול שלנו בברלין לפני שנתיים. אני נזכר גם במסע קניות שעשתה לי ולאבי לפני כמה חודשים ב PRIMARK – החנות האהובה עלייה בלונדון.


כשאני חושב על רינת אני נזכר בטיפולה המסור באמי לאורך שנים רבות, ובייחוד בשנותיה האחרונות. ולאחר מכן בדאגה שעלתה על גדותיה לאחרים והעזרה שהושיטה בכזו נדיבות וטבעיות לחבריה.

אני רואה לפני אין-ספור אי-מיילים עם צילומים של המשפחה: הבנים בבית הספר, בצבא, בשדה של צבעונים...גאווה של אם.
אני ניזכר בצילום ששלחה לפני ימים ספורים עומדת לצידו של הולנדי גבוהה אשר מגמד אותה. כמה צחקתי.

אבל אני ניזכר גם, כשאני חושב על רינת, בבית חולים הדסה ובמחלתה הארורה – האנורקסיה – שחלחלה לתוך נפשה וכילתה כל חלקה טובה. אני ניזכר בתירוצים, בתחבולות ובמנהגים מוזרים שהיו חלק ממחלתה. בעיקר מהתקופה האחרונה אני נזכר בחוסר האונים של כולנו. רינת, שכולנו אהבנו, רינת שנראתה חמודה וצעירה הפכה אל מול עניינו לצל מהלך. נשאנו כולנו – כל אחד בדרכו הוא – מועקה כבידה ותסכול נוכח מצבה המדרדר והולך. קווינו כולם שרינת שלנו תשמר.

אני נזכר בשירו של נתן אלתרמן שמילותיו היו לי למשאלה לאורך אותן השנים.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.

שִׁמרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,

שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְּיָדַיִךְ.

קשה לי נורא עם המחשבה שלא הצלחנו לשמרה, למרות האהבה הגדולה שחשנו – אהבה שלא תיגמר.

ריני-פיני, כשאני ניזכר בך אני רואה את המשפחה ורואה אותך, תמיד מתאמצת, תמיד משתדלת ליישר את ההדורים, לגשר בין הקצוות, לעודד ולתמוך.

אני רואה ברוחי את תקופת הילדות המשותפת שלנו בירושלים, בלונדון ואחר-כך ברעננה.

קשה לי. קשה לי להיות כאן שוב בשפיים – במקום בו קבור גיל, במקום בו קבורה אמא. קשה לי עם המחשבה שיותר לא תתקשרי אלי לסידני באמצע הלילה לבקש שאתרגם מכתב לצרפתית "דחוף דחוף" או לעשות הגהה לאיזה טקסט ב 3 בבוקר – גם כן דחוף.

לילדים – לאחייני – אני רוצה לומר שאני אוהב אתכם ואני אמשיך לעקוב ולהיות חלק מחייכם. לאורי אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את אהבתך לאחותי, גם – ובמיוחד – בשנים האחרונות

ריני-פיני, נוחי כעת על משכבך, ליד גיל, ליד אמא. באהבה
אורי