מה עוד נבקש,אמור מה עוד?

מה עוד נבקש,אמור מה עוד?

תושבים כותבים לזכר חבריהם שנפלו.

אילן חזיזה ז"ל נהרג בהיתקלות הטנק שבו נהג במארב מחבלים בלבנון.

מכל שירי יום הזיכרון האהוב עלי ביותר הוא השיר ״אנחנו לא צריכים״, בביצועו של שלמה ארצי. השיר נכתב על ידי אבי קורן ללחנו של שמואל אימברמן. שיר תמים בנוסח תפילה שפזמונו מזכיר לי פסוק מתוך ספר ״ויקרא״, פרק כ”ו.

כבר יבשו עינינו מדמעות,

ופינו כבר נותר אילם בלי קול.

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכול.

את הגשם תן רק בעיתו

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן שיחזור שוב לביתו,

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כשהתגייסתי לצה״ל השמיעו את השיר הזה הרבה ברדיו. אפילו כתבתי לו גרסה באנגלית בשעתו. זה גם השיר שהכי מזכיר לי את אילן חזיזה, כי פחות משנה לאחר הגיוס מצאתי עצמי עומד מול קברו הפעור ופי אילם בלי קול, ממש כמו בשיר.

אילן ואני למדנו באותה כיתה בבית הספר על שם אוסטרובסקי ברעננה. היינו בכיתה של נירה מנדלסון. ימי הולדתנו סמוכים והלכנו שנינו אל אותו הרב כדי ללמוד את פרשת הבר מצווה שלנו, ״חיי שרה״, לקראת העלייה לתורה בבית הכנסת שברחוב קלאוזנר. הקפנו בריצה את בית הקברות במהלך שיעורי התעמלות אבל לעולם לא הצלחתי להדביק אותו. שיננו יחדיו פעלים בצרפתית בכיתתה של יפה להבי, היום מנהלת בית הספר. ואז, בכיתה י״א, התפצלו דרכינו. אילן הלך ללמוד היסטוריה במגמה החברתית ואני פניתי לאהבתי הגדולה, מתמטיקה, במגמה הריאלית. פחות משנה לאחר סיום הלימונדים, בלבנון, טיל חודר טנקים הפריד בינינו לנצח.

להלוויה הגיעו המונים. בין ההמולה מצאנו זה את זה, בוגרי מחזור .1985 אורנית, שי-לי, עופר, רונן, לילך. עמדנו יחד, בחלקה הצבאית של בית העלמין ברעננה, מתקשים להאמין. נערים במדים, צעירים ונבוכים, טמנו את ליבינו בין ברושים. אני נזכר בשושנה, אמו של אילן, מתייפחת מול הארון העטוף בדגל המדינה בעוד אביו, שמואל, מקריא בקול שבור וקורע לב תפילת קדיש. גם היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר באותו יום אביב, חודש ניסן 1987 . ערב פסח. חלפו האביבים וכמעט שלושה עשורים עברו. בנינו בתים, הקמנו משפחות ועשינו

קריירה. התלתלים הפכו שיבה בינתיים. רק אילן נשאר בן 19 , יפה, חייכן, תמים. בתוך מסגרת.

מאז לכתו השתנו דברים במדינה. חתנמנו על הסכמי שלום, תלינו תקוות, בנינו חומה, הורדנו ציפיות, ספגנו מכות, ענינו באש ועוד ההיסטוריה נכתבת בספר הדמים. מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, כדברי חיים וייצמן.

מעניין מה אילן היה אומר על ישראל של 2016 . מה היה חושב? על מה היינו מדבברים? לו רק חזר שוב לביתו, הייתי אומר לו: תראה איך מִּשְׁכָּנו את עתידינו ושמנו יהבנו בידיהם של מנהיגים שאינם רואים אותנו ואינם ראויים לנו. מושחתים, נהנתננים, חסרי חזון וחסרי עקבות. הוּלכנו שולל וקיבלנו מנהיגים שבַּזִּים לנו ודואגים לעצמם. בארץ חמדת אבות של 2016 הפכנו לקשיי לב, סומים, גזענים ואלימים ונותרנו ללא שביב של תקווה. כך הייתי אומר לו.

משפחתו של אילן עזבה את רעננה. אני עזבתי את הארץ. אך למרות המרחק והזמן שחלף, איני שוכח. אני נזכר באילן רבות. ברעננה של ילדותינו. רעננה של שדות, פרדסים ולולים. של רחובות ללא מדרכה וצמתים ללא רמזורים. רעננה המושבה עם קולנוע מופת ואופניים בשבתות.פעם כל זה היה שלי. היום כבר לא. כפי ששר שלמה ארצי:

בגן העדן של ילדות

אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף.

היום אני אורח.

בכל ביקור מולדת אני פוקד את קברו של אילן. מדי שנה אני דואג להנציח את זכרו, אם בסיפורים שאני מספר לתלמידי אודותיו, ואם זה ברשימות שאני כותב לזכרו. לפני שנתיים חיברתי והלחנתי את השיר ״שמות ואבנים״ המוקדש לו. כי ככה זה, גם אם ישראל של היום היא לא אותו מקום, ורעננה כבר לא מושבה, תמיד יש משהו שמחזיר אותי לשם, לימי התום.

והנה, לפני זמן מה קיבלתי מכתב מצמרר בדואר אלקטרוני שבמכה אחת החזיר אותי מקצה אחד של העולם לקצה השני. הנה תוכנו:

שלום. שמי יורם דיירי. הכרתי את אילן בערך שבועיים לפני שהוא נהרג. אני שירתי בעורב גבעתי ואילן החזיק איתנו במוצב ‘טייבה’ קו עם צוות הטנק שלו. לצערי הייתי בין הראשונים שניגשו לאילן ולרונן אילון, מפקד הטנק, מיד אחרי שטיל האר.פי.ג’י פגע בצריח של הטנק. רונן היה כבר מת ואילן גסס. ניסיתי לטפל באילן כמיטב יכולתי אך פציעתו היתה קשה מאוד. עשיתי מה שצריך לאחר שהבנו שאילן מת, שברתי את הדיסקית שלו ולקחתי את תעודת השבי שלו שהיתה מוכתמת בדמו. ועכשיו מצאתי אותה בין שאר הדברים הישנים שלי. את אותה תעודה מוכתמת בדם של אילן. ואני שכחתי ממנה בכלל. ואז חיפשתי בגוגל פרטים על אילן ומצאתי את הכתבה שלך. אני זוכר את אותו לילה ארור בבירור כל כך. היינו במארב בציר בנקודה שנקראה ‘מתג 42 ’ ואילן וחבריו לצוות אבטחו אותנו עם הטנק שלהם כשנפתחה עלינו אש משני מחבלים שהתמקמו שם קודם וארבו לנו.

בחקירה מאוחרת יותר התברר שכל הצוות שלי שכב במארב על מטען ענק במשקל 50 קילוגרם שהיה טמון מתחת לאדמה והיה מחובר בכבל חשמלי למתקן הפעלה שהיה בידי המחבלים. אילן, שהיה הנהג, חרש לפני שהתמקמנו עם זחלי הטנק את האזור בו שכבנו וקרע את כבל ההפעלה, מה שמנע מהמחבלים להפעיל את המטען ולהרוג את כולנו. אילן הציל את חייהם של 14 חיילים באותו לילה, אך שילם בחייו. מאז, בכל פסח אני נזכר באותם בחורים נהדרים שנהרגו כמה ימים לפני ערב פסח. כפי שאמרתי לך, לא הכרתי את אילן טוב חוץ מלשתות קפה ביחד ולפטפט כמו בני 19 רגילים. שלך בברכה. יורם דיירי.

זה המקום והזמן להודות ליורם. מכתבך נגע לי מאוד ומילותיך ריגשו את משפחת חזיזה. כפי שאתה ודאי יודע, החיים עשויים מהפרטים הקטנים. גם המוות.

יום הזיכרון לחללי צה״ל התשע”ו. והנה שוב פורצת ההנחה. קבל זאת, אלוהים, כתפילה מאוד אישית. אנא, את הגשם תן בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים. רחם על ילדנו, ולא רק על ילדי הגן. אמור שכבר עמדנו במבחן. אבל מעבר לזה, אלוהים, אנחנו צריכים קצת יותר. תן לנו מדינאים עם יושרה הראויים לתפקידם. תן לנו מנהיגות הוגנת, עם חזון. תן לנו תקוה לעתיד טוב יותר, שנוכל לחוש ולהאמין שהמחיר הכבד שאנו משלמים, שעולה לנו בדמעות ובדמים, מוצדק הוא והמטרה נענלה היא. כי אילן חזיזה ושאר חללי המדינה הם הם ״מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים״.

אורי גולן גדל ברעננה ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא למד בתיכון אוסטרובסקי עם

אילן חזיזה ז"ל שנהרג בהיתקלות הטנק שבו נהג במארב מחבלים בלבנון, ב־ 10 באפריל 1987 .